להתאפק. היו שם מבית פרעה ומן המצריים אנשים רבים וחלו פניו למחול לבנימין, כי נכמרו רחמם על תחנוני יהודה ולא יכול יוסף להתחזק לכולם, לכן קרא לעבדיו הוציאו כל איש נכרי מעלי כי אדבר עמהם (רמב"ן), ורי"א השיב עליו לא יעלה על הדעת שלא התודע יוסף אל אחיו רק מפני שהמצריים יחלו פניו, כי כבר השלים להעניש את אחיו מדה כנגד מדה. ואין זו טענה. כי לא התנהג יוסף עם אחיו בדרך נקמה לשלם להם בגמול ידיהם, כי התורה העידה על הפכו, ככתיב ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם, להודיע כי כל מה שעשה יוסף עם אחיו לא עשה דרך נקמה כ"א שיקויימו החלומות והן היו רצון העליון וגזירתו כמש"ש, הנה עד הנה לא נתקיים גזרת עליון כ"א באחד עשר ככבים, ולולא שהמצריים החלו כעת פניו, היה מתאפק עד שיקיים גזרת עליון גם בשמש וירח. ומ"מ לפירוש רמב"ן חסר העיקר במקרא, והיה ראוי לומר לכל הנצבים לבקש עליו, ורש"י פי' לא היה יכול לסבול שיהיו מצריים נצבים עליו ושומעים שאחיו מתביישים, וכאלו אמר ולא היה יכול יוסף להתאפק בשתם לפני כל הנצבים עליו, כמ"ש הרא"ם. וגם לפ"ז לישנא קטיעא במקרא. והראב"ע פי' לכל הנצבים עליו, עד שיצאו כל הנצבים עליו, והוצרך לקרוא להוציאם וכבר טען הרא"ם עליו, איך יפרש הלמ"ד של לכל הנצבים; והנה כל הדחוקים האלה הוא לפי שמפרשים להתאפק כמו וירחץ פניו ויתאפק (לעיל מ"ב ל"א) ויתאפק המן, שענינם חזוק והתאמצות והכרח נפשו לעשות דבר נגד רצונו, או עצירת נפש ומניעת מעשה (אן זיך האלטען, זיך ענטהאלטען), אבל מי יכריחנו לזה, הלא טוב יותר לפרש להתאפק משרש פוק שענינו הוצאה, כמו ותפק לרעב נפשך (ישעיה י"ח) שפי' תוציא אליו רצונך, ר"ל כשתפרוס לרעב לחמך, תוציא אליו בשפתיך רצונך הטוב ולהודיעו שהוא בלב טוב ובנפש חפצה, וכן ואדם יפיק תבונה (משלי כ') דתרגמו מביע, וכפרש"י שלומד חכמה עד ששגורה לו להוציאה בפיו. (ומזה אמר הפייטן יום ב' ש"פ אפיק רנן ושירים. ועל כונה זה בא בתוספת אל"ף (תהלים ח"י) אפיקי מים, שטעמו מוצאי מים (אורקוועלל), לכן השתרשה האל"ף כאן בהתפעל), כי הדבור בפה איננו כ"א הוצאת מחשבה הפנימית, וכן בל"א יאמר על הדבור (רעדען) לשון הוצאה (אייססערן) וכן אמרו (עירובין ספ"א) אפיק לשון גלוי הוא, כלומר גלוי המחשבה ע"י דבור. ולפ"ז טעם ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו, שבפרסום אנשים רבים העומדים עליו לא היה ביכלתו להוציא מלה בשפתיו ולדבר אליהם מה שהיה ברצונו כעת, (ער קאננטע זיך ניכט אייססערן), ולזה הוצרך להוציא כל איש מעליו. ומיושב לשון המקרא על מכונו:
העוד אבי חי. שאל להם זה, כי חשב אולי מה שאמרו עד הנה שימות אביהם ביגון היה כדי שישיגו מבוקשם בהשבת בנימין, ובאמת איננו חי, ולזה רצה לדעת האמת (רלב"ג), ואפשר שהה"א ה"א התימה, אם אפשר הוא שיחיה עוד אבי אחר עברו עליו כל הצרות האלה?:
נבהלו. הנבהל נתקו מזימותיו ועומד נדהם, אבל החרד דעתו עליו, כמו וחרד על דברי, ויחרד יצחק ויאמר:
אשר מכרתם אתי. לפי פשטות לשון הכתוב (וישב ל"ז כ"ח) ויעברו וגו' וימשכו ויעלו וימכרו את יוסף רק המדינים העוברים אשר שמעו קול צעקתו יוצא מן הבור הם משכוהו והעלוהו הם מכרוהו לישמעאלים, כי האחים היו יושבים לאכול רחוק מן הבור לבלי שמוע קולו וצעקת יללתו, והיו מצפים על אורחת הישמעאלים שראו מרחוק, ובעודם מצפים עליהם קדמו המדינים לבוא בדרך אחר הסמוך לבור וכשמעם קול צעקתו משכוהו ומכרוהו בלתי ידיעת האחים. לפי"ז מלת מכרתם אינו פעל ממשי רק פעל מסבב, כמו מעלתם בי שפירושו גרמתם מעילה וכדומה לזה הרבה פעלים שאינם רק מסבבים, כן טעם מכרתם גרמתם המכירה. אתם הייתם הגורמים והמסבבים להמכר (איהר האבט פעראנלאססט דען פערקויף). וגם אם נחזיק בדעת המפרשים שהאחים עצמם מכרוהו נצטרך לפרש מכרתם לפעל מסבב, כי דעת האחים הי' שישאר לעבד לאנשים שוכני מדברות שאין עוברים ושבים עליהם, ואין מציאות שיתגלה יוסף לאביו כמבואר בתנחומא אמרו נמכרנו לישמעאלים הם מוליכין אותו לקצוות המדבר, וכ"ה בפרקי דר"א פל"ח. ע"ש. כי אם יהיה עבד לאחד מיושבי עיירות מכש"כ במצרים, שבדרך ארץ פלשתים מצרים קרוב לארץ כנען, גם היא ארץ מרכולת לעמים רבים דבר נקל היא שיתודע יוסף לאביו ע"י עוברים ושבים השכיחים. וכיון שמבואר שהאחים לא התכוונו למכרו להשאר עבד במצרים, מוכרחים אנו לבאר מכרתם לפעל מסבב, שממכירתם למדברות נסתבב להמכר במצרים:
לשום לכם שארית. ממונכם ומקניכם בארץ ר"ל בארץ הזאת, כי בזולת הארץ הזאת לא ישאר לכם כלום, או אמר שארית בארץ, לפי שהם הוציאו בשתי שנים ראשונות ממון ומקנה רב, ולכן אמר שישאר להם שארית מהקנינים הארצים ההם; ואמר ולהחיות לכם, כי אם לא שלחני ה' אין ספק שהייתם מתים ברעב, כי בהתמעט השבר במצרים אין ספק שלא יוציאוהו מן הארץ וליתנו לזרים (רי"א) ול"נ שם שארית הוא מענין שארה כסותה ועונתה, וימטר עליהם כעפר שאר, ענין מזון, וטעמו שלחני אלהים הנה כדי לתת לכם מזון ומאכל, ומלת לכם חוזר אל האחים שהם לפניו, ואמר ולהחיות לכם, זה מוסב על בני ביתם, ולמ"ד לכם במקום של כמו למי אתה של מי אתה כמ"ש שם כל אשר אתה רואה לי הוא, שלי הוא, וכן לה' הארץ ומלואה של ה', כן לכם שלכם, והם בני ביתם (ביים לעבען צו ערהאלטען דיא אייריגען) ולפירוש רי"א היה לו לומר ולהחיות אתכם:
ולאדון. כנוי אדון בעברי מיוחד לבעלי העבד לבד, וטעם לאדון לכל ביתו, כל ביתו הם עבדים לי, ובארץ מצרים למושל, ובדבריו לאביו הוסיף לומר לאדון לכל מצרים, להוסיף לו אומץ (רל"ש):
כי פי המדבר. ערש"י, ואמר הרע"פ כונת יוסף בזה לומר ידעתי באמת כי יקשה מאוד לאבי הזקן לצאת מהארץ, אם לא שיאלצהו החשק לראות הפלגת גדולת ועוצם כבודי, והיה ע"כ מן הצורך שאודיע לכם בפרטות כל שבחי מעלות שיש לי מהגדולה והכבוד, וכאשר תראו כן תספרו, ולא יאות לי בעצמי, כיון שפי הוא המדבר אליכם. ואין זה יאות לאנשי מדות מעולות להתפאר ולהתהלל בעצמו, וא"כ מה שאבקש שתגידו כבודי לאבי אינו אלא כדי שיבוא אצלי. והרב"ח הביא בשם מדרש רבותינו כי פי המדבר אליכם, כפי כן לבי, ואם שלא נזכר לב בכתוב דרשו כן, מפני שהיה יכול לומר כי אני המדבר אליכם, והזכיר פי מפני שהדבור המושם בפה הוא כלי הלב להוציא אשר בתוכו, לכן אמרו כפי כן לבי עכ"ד. ונ"ל להטעים עוד כי דעת רבותינו בזה כדעת קצת המפרשים שם פה על החפץ והרצון, כמו ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה (ירמיה ט"ו) שפירשוהו כחפצי ורצוני, וכן הן אני כפיך לאל (איוב ל"ג) פירשוהו כפיך כחפצך וכרצונך וכן ויתקבצו יחדו להלחם פה אחד (יהושע ט') ענינו הסכמת רצון כלם, ועל כוונה זו יבואר שם פה המוזכר אצלו ית' כמו על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, כלומר רצון ה', כן פי האמור כאן פירושו רצוני, כלומר רצוני הפנימי הוא המדבר, ואין דבורי מן השפה ולחוץ ורצון לבי בל עמו, אבל פי ולבי שוים, ורצון הפנימי מוסכם עם הדבור החיצוני, ויתורגם כי פי המדבר אליכם (אָפפענהערציג איזט, דער מיט אייך שפריכט) ויותר יתכן לפרש מלת כי ענין שווי ודמיון כמלת כמו כמבואר (לקמן מ"ו ל"ד) כי תועבת מצרים, וטעמו כאן עיניכם הם כמו פי, כלומר אתם רואים בעיניכם שהכל הוא כמו שאני מדבר בפי:
וינשק. יש נשיקה בלשון קל, כמו וישקו איש את רעהו, ויש בלשון כבד, כמו וינשק לבניו ולבנותיו, וכן כאן, וטעם האחרון להוראות כבדות הפעולה, וענינו הטרידה והעסיקה בנשיקה לרוב אהבה, וגם בלשון אשכנזי שתי לשונות (קיססען, צערקיססען), (רוו"ה):
ולכו באו. מצאנו הליכה וביאה על כוונה אחת כמו לך בא ואשלחה (מ"ב ה' ה'), אמנם אונקלוס ויב"ע תרגמו באו אובילו, כמו לכו הביאו (לעיל מ"ב י"ט) ומוסב על התבואה שאמר עליו טענו את בעירכם, תרגמו בואו שהוא עומד ליוצא, כמו וה' הולך לפניהם (בשלח י"ג כ"א) מדבר קדמיהון כמו הוליך, וכן היוצא השדה (ראה י"ד כ"ב) פירשו הראב"ע לפעל יוצא כמו העיר היוצאות אלף:
ואתה צויתה. כתוב בה"א בסוף התיבה ע"פ המסורה, ואמרו עליו במכדרשב"י, ה"א דייקא, דמשמעותו דיוסף תבע להון. כוונתו בזה, כי אות ה"א הנתלית בסוף הפעלים, יורה על עשיית הפעולה בחפץ ורצון, (כמש באוציאה נא דלוט, בשלחה הנער אתי, וצויתה אותו לעיניהם דמשה בפנחס) ובא כאן הה"א בפעל צויתה, להורות שהיתה צווי פרעה זה אל יוסף מרצונו של יוסף, כי הוא השתדל מעצמו לבקש מאת פרעה לתת רשוח לשלוח עגלות לנסיעת אביו, כי בשנות הרעב לא היו רשאים להוציא עגלות ממצרים בתבואה, כדי שלא תחסר התבואה כ"כ מן המדינה, ולפי שהיה הצווי מרצונו של יוסף, לכן נתלית הה"א בסופה, עי' בהעלותך י"א ט"ז אספה לי. ולזה נאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף, ולא נאמר אשר שלח פרעה, ולכן היו העגלות סימן לעגלה ערופה לרז"ל, ואם מצווי פרעה לבד שולחו העגלות לא יתכן היותם לסימן זה, ראה איך דרשתם מיוסדת על אדני דרכי הלשון:
עגלות. תיב"ע סרני דמינגדו בתורתי, וכפרשב"ם עגלות ובהמות למשוך, כי לא היה אדם יכול להוציא מן המלכות עגלה כ"א ע"פ פרעה, ודוגמא לזו בתלמוד אין פרה וחזירה יוצאה ממצרים אא"כ נטלה האם שלה, ולפ"ז אפשר עגלות כאן כפול בהוראתו, מן רכב (וואגען), ופרה רכה (יונגעס רינד), וטעם עגלות, פרות רכות אסורות במיני רכב, ואין קפידא בשינוי התנועות:
חלפות שמלת. בגדים הראוים להחליפם לעת הצורך, כ"כ המפרשים. ואין בזה טעם, הכי היו בני יעקב חסרים מבגדים הראוים להחליפם לפי העת, ואין בכמו אלה מתנה כבודה וחשובה. לכן נ"ל שחליפות הוא מענין מחלפות ראש (שופטים ט"ז) שטעמו לחד ממחקרי לשון, קליעה ואריגה קווצות שער הקלועים וארוגים יחד (האארפלעכטען - צאֶפפע) והראה דומים לזה בלשון ערבי וארמית ויתכן לשון חליפה בענין אריגה כי החוטים מתחלפים ובאים פעם הם למעלה פעם למטה פעם לאורך פעם לרוחב פעם לאחור פעם לפנים וטעם חליפות שמלות בגדים עשוים באומנות אריגה, והמצרים היו מפורסמים באומנות אריגה ככתוב (משלי ז') חטבות אטון מצרים, עובדי פשתים שרקות ואורגים חורי (ישעיה י"ט) והיו יכולים לארג חוטים דק מן הדק כקורי עכביש, והבגד הנעשה מכמו אלה יקר מאוד ולא היו מתלבשים בהם רק החשובים והנכבדים ליוקר מציאותם, והיתה א"כ מתנה כבודה וחשובה מיוסף לאחיו:
עשרה חמרים. ראיתי ברא"ש שכתב, לכן שלח עשר מכל מין שהוא מספר שלם כדי שיוכל להפריש מהן מעשר כאשר נדר כל אשר תתן לי עשר אעשרנו. ואין זה נראה כי מעשר בקר וצאן אמר רחמנא, ובטמאות ודאי אין מעשר נוהג:
